<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שלישי שער שני</h1>
<h2>דף קלב.</h2>
מי חייב ליתן. כתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם, יצא כהן ונכרי. ותנן השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות. אבל לוי פלוגתא דתנאי אי איקרו לויים עם אם לאו, דתניא (קל"א, ב') וכפר על מקדש הקודש זה לפני ולפנים, ואת אהל מועד זה היכל, מזבח כמשמעו, יכפר אלו עזרות, כהנים כמשמעם, עם הקהל אלו ישראל, יכפר אלו הלוים. ותניא אידך יכפר אלו עבדים. ואוקימנא פלוגתייהו דתנא דהאי ברייתא בתרא סבר לוים איקרו עם, והרי הם בכלל עם הקהל, ואידך תנא סבר דלא איקרו עם. ורב מספקא ליה הלכא כמאן, ומספקא לא מפקינן מינייהו, דממונא הוא. דגרסינן התם (קל"א, א') ההוא ליואה דהוה חטיף מתנאתא, אתו ואמרי ליה לרב, אמר לא מסתיא דלא שקלינן מיניה אלא מיחטף נמי חטיף. ואקשינן ורב אי איקרו עם מישקל נמי נישקול מיניה, אי לא איקרו עם רחמנא פטריה. ופרקינן רב ספוקי מספקא ליה, אי הלכה כתנא דמתני' דלא פטר אלא השוחט לכהן ולנכרי, אבל שוחט ללוי חייב, וכתנא נמי דההיא ברייתא דכתבינן דלא מרבי לוים מעם הקהל, אי כתנא דאידך ברייתא דמרבי להו מעם הקהל. ומספיקא לא שקלינן מינייהו. הא קדם כהן ושקל לא מפקינן מיניה. ואע"ג דסתם מתני' דאינן בכלל עם, קיימא לן כרב, דהא אמר רבא (קל"ב, א') אמר לי מרימר הילכתא כוותיה דרב. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שני]. השער השני במתנות כהונה. מי חייב ליתן. דכתיב וזה משפט הכהנים מאת העם, יצא כהן ונכרי, אבל לוי קימא לן כרב דמספקא ליה אי איקרו עם אי לא אקרו עם, הילכך לא יהבינן להו ולא שקלינן מיניהו. וכתב דאי קדם כהן ושקל לא מפקינן מיניה. ע"כ. וליתה, דכיון דמשום ספיקא לא שקלינן מיניהו, אי אתא כהן ושקל מפקינן מיניה. והכי מוכח בבבא מציעא בפ' ראשון (ו', ב') בשמעתא דתקפה אחד מהן ובההיא דמיתינן התם תקפו כהן מוציאין אותו מידו. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שני]. השער השני במתנות כהונה. מי חייב ליתן. כתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם, יצא כהן ונכרי וכו'. אמר הכותב אפילו לכשתמצא לומר בההיא דספק בכורות דאפילו תקפו כהן מוציאין מידו וכדרבא, אינו דומה לזו, דהתם הוא דאפשר לומר דלפי שהספק הוא בגופו, שמא בכור שמא אינו בכור, והילכך מספק אין לכהן בו שום שייכות, דאמרו ליה בעלים אייתי ראיה דבכור הוא ושקול. והוא הדין כאן לכוי ולבא מצבי ותישה. אבל כאן (שאין) [שהן] ודאי מתנות כהונה, אלא דמספקא לן אם הלוי אינו בכלל עם (זו) [או] ישנו, ואי לוי בכלל עם הרי הן של כהן ואין ללוי בגופן של מתנות חלק כלל, והוה ליה כממון המוטל בספק שכל מי שתופס בידו אין מוציאין מידו, וכענין שאמרו שם בתקפו אחד לפנינו למאן דאמר אין מוציאין אותו מידו, וכן כל כיוצא בזה. ועוד דההיא גופה דספק בכורות (דאם) קיימא לן תקפו כהן אין מוציאין מידו כרב המנונא, דהא מתני' המוציא מחברו סתם קתני, דמשמע בין תפס כהן בין תפס ישראל, וכדסבירא ליה לרב המנונא התם, ורבא דחויי הוא דקא דחי לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין מידו, ולומר דאין מכאן ראיה מוכרחת, ומכל מקום איצטריך לרבא לאפוקי מתניתין מפשטא, דלמימר מאן מוציא כהן, וזה (במאי) דחוי בעלמא, וכדאמרינן בכתובות פ' המדיר (ע"ה, ב') גבי הוגלד פי המכה, דאמרינן המוציא מחברו עליו הראיה, ואוקימנא מאן מוציא. ואביי נמי דחי לרב חיננא דאמר ליה לרבא תניא דמסייע לך, ואמר ליה אי משום הא לא תסייעי למר, ואע"ג דהדר ביה, מכל מקום משמע דכדרב המנונא ס"ל בפירושא דמתניתין דכל מאן דתפיס אידך קרי מוציא, דסתמא קתני. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בכל ספק בכורות, דאי תפס כהן אין מוציאין מידו, וז"ל שכתב בפרק ה' מהלכות בכורות (הלכה ג') כל בכור שהוא ספק, דינו שירעה עד שיפול בו מום ויאכל לבעליו. ואם תפס אותו הכהן אין מוציאין אותו מידו ואוכלו במומו, אבל אינו מקריבו, שאינו מקריב לעולם אלא בכור ודאי, שמא ישחוט חולין בעזרה. ע"כ. ולגבי מתנות גם כן כתב בפירוש (פ"ט מבכורים ה"ח) בבהמה של לוי אם תפס הכהן אין מוציאין מידו.
<h2>דף קלב:</h2>
כשאמרו כהן פטור מן המתנות, הני מילי בשוחט לשולחנו, אבל שוחט למכור לאחרים, אי קבע מסחתא אי נמי שנשתתף עם טבחי ישראל שנראה כקובע אומנותו בכך חייב מיד; ואם לא קבע מסחתא ולא נשתתף עם הטבחים, שתים ושלש שבתות פטור, דאקראי בעלמא הוא, ויתר מיכן חייב. דגרסינן התם מאת העם ולא מאת הכהנים, כשהוא אומר מאת זובחי הזבח, אפילו כהן טבח במשמע. אושפיזכניה דר' טבלא כהן הוה, הוה דחיקא ליה מילתא, אתא לגביה דר' טבלא, אמר ליה זיל אישתתיף בהדי טבחי, ומגו דפטרת להו ממתנתא מישתתפי בהדך. חייביה רב נחמן. אמר ליה והא ר' טבלא פטרן, אמר ליה זיל אפיק, ואי לא מפיקנא לך ר' טבלא מאוניך. אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי טעמא עבד מר הכי, אמר ליה דכי אתא רב אחא בר חיננא מדרומא אמר ר' יהושע בן לוי וכל זקני דרום אמרו כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות ומיכאן ואילך חייב. אמר ליה וליעביד מר הכי, אמר ליה הני מילי דלא קבע מסחתא אבל הכא הא קבע מסחתא. ופרש"י ז"ל דאפילו בשוחט בהמתו למוכרה לאחרים קאמר, ושתים ושלש שבתות לפי פירושו, משום דלא מוכחא מילתא שהוא שוחט לאחרים, אלא ממה ששוחט לעצמו חזר ומכר. ואי קבע מסחתא מוכחא מילתא שהוא שוחט לאחרים וחייב מיד דבר תורה. אבל בתוספות פירשו דדווקא שוחט לישראל, אבל בשוחט בשל עצמו ואפילו למכור לאחרים לעולם פטור, דרחמנא פטריה. ותדע לך דאם איתא, מי איכא למימר דטעי ר' טבלא בדאורייתא. אלא דרבנן הוא דגזרו כשהוא טבח ליתן מתנות, כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהן עמהן לפטור את המתנות, ונמצאת תורת המתנות משתכחת. והילכך עד שלש שבתות דאיכא למימר דלא קבע, לא גזרו ואוקמוה אדין תורה, מיכאן ואילך לא, ואי קבע מסחתא דמוכחא מילתא, אפילו מיד. ור' טבלא לא שמיע ליה תקנתא. מכל מקום לעניין פסק הלכה כל היכא דקבע מסחתא ואפילו בשל עצמו חייב במתנות, אבל בשוחט בשל עצמו פטור, ואפילו המשתתף עמו פטור, דתנן (קל"ב, א') השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות והמשתתף עמהם צריך שירשום. פי' לעשות בו סימן להודיע שנשתתף עמו כהן או נכרי, ולא יחשדוהו בגוזל את המתנות. ומכל מקום גוי אי יתיב אמסחתא שמוכרין שם את הבשר אין צריך לרשום, דגוי מיפעא פעי. וכל שכן אי יתיב אכספתא, פי' על מקום שנותנין שם לוקחי הבשר את הכסף. דגרסינן התם המשתתף עם הנכרי צריך שירשום, ורמינהי המשתתף עם הכהן צריך לרושם, עם הגוי ועם פסולי המוקדשין אין צריך שירשום. ופרקינן הכא במאי עסקינן דיתיב גוי אכספתא. ואקשינן דכוותה גבי כהן דיתיב אכספתא, אמאי צריך שירשום. ופרקינן אמרי הימוני הימניה, אבל בגוי לא אמרי, דאין אמונה בגוים. ואיבעית אימא דיתיב אמסחתא, וסתם גוי מיפעא פעי, אבל כהן צנוע ולא פעי. ולפיכך צריך שירשום. גרסינן התם (קל"ג, ב') אמר רב הונא שותף בראש פטור מן הלחי, שותף ביד פטור מן הזרוע, שותף בבני מעים פטור מן הקיבה; וחייא בר רב אמר אפילו שותף באחד מהם פטור מכולם. ואותביניה מדתניא הראש שלי וכולה שלך, אפילו אחד ממאה בראש, פטור מן הלחי וחייב בכולן. תיובתא דחייא בר רב תיובתא. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שני]. עוד כתב דכהן פטור מן המתנות בשוחט לשולחנו, אבל שוחט למכור לאחרים, אי קבע מסחתא, אי נמי שנשתתף עם טבחי ישראל שנראה כקובע אומנותו, חייב מיד, ואי לא, שתים ושלש שבתות פטור דמיחזי כי אקראי, מכאן ואילך חייב. ע"כ. ומה שכתב בענין בנשתתף עם טבחים שהוא חייב לאלתר, אינו נכון, אא"כ קבעי מסחתא. ואי משום עובדא דאושפיזכניה דרבי טבלא דהוה כהן ואשתתף בהדי טבחי וחייבוה, התם קבע מסחתא ממש הוה. וכן עיקר. עוד כתוב שם דבתוספות פירשו דכי דרשינן מאת זובחי הזבח אפילו כהן טבח, הני מילי בשוחט לישראל, וכאן הוא חייב כדקימא לן הדין עם הטבח, אבל בשוחט בשל עצמו אפילו בנעשה טבח לעולם פטור מן התורה, דרחמנא אמר מאת העם ולא כהנים, אלא דרבנן הוא דחייביה דלא ליתי לאיערומי ולאישתתופי בהדיה ולשכח תורת מתנות, ועד שלש שבתות אוקמוה אדינא. ע"כ. ואיני כמשיב אלא כמוסיף, שרואה אני דברי האומרים שלא חייבו בקובע מסחתא מיד, ולא לאחר שלש שבתות, אלא לענין המשתתף עמהן, ואיהי גופה מדרבנן, דמדאוריתא ליכא חלוק בין שלש שבתות לאחר כן, ובין קביע מסחתא או לא, אבל הם לעולם פטורין. ובהא דאמרינן דנהוג עלמא כרבי אלעאי בראשית הגז דפטר בחוצה לארץ, קשיא דהא בגמרא מוכח דראשית הגז ומתנות חד דינא אית להו, ומפורש בפרק הזרוע שהיו דנין אותן בבבל וגובין אותן, ואנו נהגנו שלא לגבות לא זה ולא זה. וכתב המחבר שהם נהגו כר' אלעאי בראשית הגז, ואנו נהגנו בכל. ע"כ. ואין זה מבואר. אבל אני אפרש שאלו היה מנהג זה מתוך פסק הלכה שנפסקה כמותו, היה ודאי קשה הדבר היאך גובין בבבל מתנות, אבל השתא לא אמרינן אלא דנהוג עלמא כרבי אלעאי בראשית הגז, ואפשר שאף בראשית הגז מקומות מקומות היו, וכן שנהגו בזו ולא נהגו בזו, ואנו נהגנו בכל. והרי זה מבואר. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שני]. עוד שם כהן פטור מן המתנות בשוחט לשולחנו וכו'. אמר הכותב כמה אוהב דברים הבטלים וכותב כדי שיקרא דרושה. והמחבר כן כתב בפירוש, שהביא לראיה ההיא דאושפיזכניה דר' טבלא, דאמר ליה רב טבלא לרב נחמן מאי טעמא עבד מר הכי, ואהדר ליה רב נחמן דכי אתא ר' חנינא אמר רבי יהושע בן לוי וכל זקני דרום אמרו כהן טבח שתים ושלש שבתות כו', אמר ליה וליעבד מר הכי, ואמר ליה ה"מ היכא דלא קבע מסחתא אבל הכא הא קבע מסחתא. כך כתב המחבר בחיבור. ומה נוסיף עוד ברור על זה, אלא שחפץ לשפוך דיו ולשבר אוזן הנערים. ומן המין הזה הוא מה שכתב על מה שכתוב בחיבור במה שנהגו בראשית הגז כר' אלעאי ולא במתנות, והרחיב בו המחבר הביאור, הוא בהבל ואין זה מבואר אבל אני אפרש, ולא באר ולא פירש יותר ממה שכתוב בחיבור, ובכלל דברי המחבר אותו המעט שחשב לחכמה. והעומד על החיבור ידענו.
